הבלוג

זה המקום בו אני חולקת אתכם פרוייקטים מצולמים של הסטודיו, פוסטים חדשים  וכל מה שקשור להום סטיילינג,  הום דקור ועיצוב. איזה כיף שבאתם.   

שתי כורסאות ובית


צילום: טלי דוברת


את איילת פגשתי בזכות שתי כורסאות. היא שמעה שאני מחדשת רהיטי וינטאג׳ ובעלת סטודיו להלבשת בתים ופנתה אלי.

שתי הכורסאות האלו, שישבו בבית שלה כמה שנים והמתינו לחידוש בשקט, היו ההתחלה לפרוייקט הפתעה של עיצוב והלבשת סלון ופינת אוכל. למה הפתעה ? כי בשום שלב איילת לא אמרה לעצמה – אני חייבת להלביש את הבית / להביא את דיקלה המהממת הזאת מחיית וינטאג׳/ להרביץ פה בעיצוב מחודש. לא. היא אמרה לעצמה (ואני יודעת כי היא אמרה את זה גם לי) יש פה שתי כורסאות שלא חודשו זיליוני שנים, והן תקועות פה בבית ללא שימוש, והנה מישהי שמחדשת אז בואו נסמן וי על הפינה הזו ונתקדם.

בשיחת הטלפון שקדמה לפגישתנו היא גם זרקה שהבית נראה כמו אחרי מעבר דירה על אף שהיא והמשפחה מתגוררים בו כבר חצי שנה , ושאני גם מלבישה לא? אז שאולי אתן כמה טיפים, אולי פגישת ייעוץ, ושהיא לא אוהבת וינטאג׳ בכלל אלא רק ספציפית את שתי הכורסאות האלו.

אז מסתבר שבבית שנראה כמו אחרי מעבר דירה הכוונה היא לא לבית מלא בלאגן וארגזים כפי שדמיינתי ( כל אחד מדמיין את מה שהוא מכיר…) אלא בלהיפך – בית כמעט ריק. ספה, שולחן סלון, פינת אוכל, פסנתר שהבעלים של הדירה הכריח אותם לאמץ ו…זהו. מבחינת חפצנית שכמוני זה היה מרעיש. אני רגילה לבלאגן של אנשים, לצפיפות החפצים בדירות הישראליות אבל בית חצי ריק? את זה עוד לא היה לי. והיא עוד לא אוהבת וינטאג'! כאילו מה לי ולה? חידוש קצר ונחזור כל אחת לחייה. אז זהו שלא.

הכורסאות שחיכו לי אכן נראו זקוקות לחידוש ועד מהרה שלפתי את הקטלוגים של הבדים ושקענו לשיחה על מרקמים וצבעים ובסופה הוחלט על בדים לריפוד החדש ועל חידוש העץ שנראה אומלל למדי בשלב ההוא.


ומה עם הבית? איילת סיפרה שעברו מדירה קטנטנה שבקושי היה בה מקום לרהיטים, לדירה מרווחת למדי, ושבזמן שעבר פשוט לא הצליחה למצוא משהו שממש אהבה, שביקרה בכל המועמדים הטבעיים מבחינתה ( נישה /חדרים/ קסטיאל as is ודומיהם) וכלום לא עשה לה את זה מספיק בשביל לעבור משלב הבדיקה לשלב הקנייה.

אמרתי לאיילת: על מה את חולמת בבית שלך? אמרה: מנורות יפות , שולחן אוכל גדול המאפשר אירוח תכוף ללא מאמץ, לתלות את התמונות שאני אוספת כל השנים, מזנון אמיתי במקום החתיכת קרש הזאת מאיקאה, משהו לשים בו את הספרים שלי בסלון, ולהעיף את השולחן סלון ואולי גם את הספה. ושטיח, כמובן.

האישה ידעה בדיוק, אבל בדיוק מה היא רוצה. עכשיו יש עם מה לעבוד. אמרתי לאיילת – תראי, טיפים זה כבר לא ממש המצב פה. רוצה פרוייקט עיצוב קטן, מהודק, מתומחר בהיגיון, הכולל התחשבות בטעמך הלא-תמיד-וינטאג׳י? רצתה. ומכאן, יקרות, סיפורינו מתחיל.

כשניגשים לעיצוב של החלל, תמיד עולה בראשי משל האבנים הגדולות והאבנים הקטנות. מכירות? בקצרה זה אומר שקודם נשים את הבסיס, את מה שהוא העוגן, ומשם נמשיך ונוסיף , ואז נצליח לשים את הדברים שחשובים לנו ולתת להם את המקום הרצוי, האבנים הקטנות כבר יתאימו את עצמן והן נותנות לנו את הגמישות בהחלטות שלנו.

אז היו לנו כבר כמה אבנים גדולות לעבוד איתן – את הספה הוחלט בשל שיקולים כלכליים לא להחליף . זו היתה האבן הגדולה הראשונה. בהמשך היו לנו את שתי הכורסאות שהביאו אותנו עד הלום, והצבעים שבחרנו להם – צהוב חרדלי ותורכיז עמוק.

את שולחן הסלון איילת רצתה להחליף. היא הראתה לי שולחן שאהבה באחת מהחנויות בהן הסתובבה טרם פגישתינו.

היא סיפרה שחיבבה אך שהיה ממש יקר, כ 4000 שקלים. כשהראתה לי את התמונה כמעט צחקתי, היה זה העתק מושלם מבחינה מבנית לשולחן של חברת ERCOL הבריטית, שייצרה בשנות ה 50 באנגליה רהיטים יפיפיים, איכותיים, בהרכבה ידנית מעץ אלון. אין אחד דומה למשנהו וכולם כל כך יפים.


חלקתי עם איילת את המידע החשוב ואף את חוות דעתי בדבר איכות הגימור והעיבוד של העץ אשר גבוהה משמעותית בשולחנות המקוריים. שלא לדבר על כמה שהעץ תופס יופי ואופי במהלך השנים. הרי עץ טוב הוא כמו יין – משתבח.

אמרתי לה שאבדוק אצל יניב פשפשים (קישור לכל הספקים בסוף) האם יש כרגע שולחן כזה זמין. היה ! והכסף? המממ.. כמחצית. נכון שזה מעניין? ואולי איילת בעצם כן אוהבת את המראה של הוינטאג' רק בלי התווית של "אני אוהבת וינטאג'?" לפעמים אני שוכחת שצריך להכיר משהו כדי לאהוב אותו.


אז עכשיו כבר התקדמנו יפה – היתה לנו ספה (בז'ית. ענקית. די … לא יפה. אבל לפעמים ספה היא כמו איתן טבע. היא כאן והיא נשארת. התמודדנו יפה אל תדאגו. )

היו לנו כורסאות, והיה לנו שולחן .

אצל יניב רכשנו גם את המזנון הזה, שאני אוהבת על שום היותו א סימטרי בצורה כה חיננית. ובגלל שנשאר מסביבו די הרבה אוויר, ויש בו לא מעט אחסון סגור שמסתיר כל מיני ספיחים חשמליים – שהם מאוד חשובים אבל גם מאוד חשוב לא לראות אותם.


התקנו לו את ידיות המעויין שמדגישות כל מה שטוב בו, וידענו שהתקדמנו עוד קצת.


עכשיו הסלון כבר ממש התחיל לקבל נוכחות.

רצינו גם ספרייה , כמובן. בחדר העבודה נצפה רהיט במצב עגום, שבעלי הדירה אמר לאיילת לזרוק לאחר שייכנסו אבל ליבה לא מלאה להשליך אותו לעת זקנה, וטוב שכך.

(תמונה של הרהיט לפני החידוש – בסוף הפוסט) החלטנו לחדש אותו ולהפוך אותו לספרייה שלנו. איילת ביקשה תכלכל – אפרפר והרהיט יצא לחידוש בסטודיו שלי:


לאחר החידוש מיקמנו אותו על הקיר הארוך של הסלון, כמעין אתנחתא קלילה בין הפסנתר (יפה, אך גם כבד, גדול וכהה) לבין הספה שסובלת מתסמינים זהים ללא החן של כלי נגינה עתיק מעץ בעיצוב משובח.

לאחר החידוש ובמקומו החדש הוא נראה כך:


המממ…. התחיל להסתמן פה סלון על כל רכיבי הריהוט הדרושים. הוספנו שתי מנורות אוריגמי מ"וינטג'ולי" , שמבחינת מראה הן בצד היותר מודרני של הוינטאג', וזה, גבירותי ורבותי, כבר היה הבסיס האיתן של הסלון שלנו.


עכשיו היו כמה סוגיות נוספות, כמו החלון בקיר הסלון. בקיר הסלון נותר חלון קטן מימים עברו, שכעת פנה אל חדר פנימי בשל הרחבה שהבית עבר. (תמונה בסוף הפוסט) . האלומיניום שלו היה ישן ושחור, והזגוגיות צהבהבות וממש לא חינניות.

התייעצות עם בעל המקצוע הקבוע של הסטודיו הובילה להחלטה הכי פשוטה ונכונה – להעלים את החלון בעזרת לוח גבס שנחתך למידה המתאימה , ולצבוע את הקיר מחדש למען האחידות. פתאום במקום חלון כעור באמצע הקיר היה לנו קיר לבן, חלק ויפה. על אדן החלון הישן שנותר בולט קצת מן הקיר, העמדנו עדר חיות מיניאטורי.



בשלב הזה , לאחר שהיו לנו מנורות, כוננית, שתי כורסאות מחודשות, מזנון ושולחן סלון – זה הרגיש כמו זמן טוב להתחיל לתלות תמונות. לאיילת יש חיבה לאמנות, היא מבקרת בתערוכות וגם רוכשת לעיתים, ותמיד מעניין להסתכל על התמונות שהיא בוחרת.

השתדלנו ליצור לכל תמונה פינה משלה ויצרנו לה חלל משלים.


תמונה אחת, שנרכשה בתערוכת הגלויה הסודית, ממש הזמינה שניצור סביבה פינה – מעשה שהיה כך היה: כיוון שזו תמונה של עצים, רציתי מאוד למקם אותה בסמוך לחלון הגדול ומלא העצים שנשקף מן הדירה (כך שהתמונה נראית כמעין בבואה או המשך של החוץ) . אבל סתם לתלות תמונה כך ליד חלון, ללא הקשר, זה פשוט לא הולך. בדיוק באותו יום של תליית התמונות הבאתי עמי מגירת עץ שאיילת מצאה ברחוב וביקשה שאחדש לה (לא אוהבת וינטאג' כבר אמרנו?) . לפתע איילת הבריקה – אולי נתלה את המדפון/מגירה במיקום שקרוב לחלון ועליו נניח את התמונה? לא סיימה את המשפט וכבר המגירה היתה תלויה והתחלנו להרעיף עליה צמחים שונים, צנצנות, ומגזינים. בעודי מתבוננת במדף, נזכרתי בשידת התפירה של הסבתא, פריט יפיפה שהמתין שנמצא לו מקום. חיש קל השידה הוצבה מתחת למגירה התלויה, התמונה נתלתה בתוך המגירה , והסט היפיפה שאמא של איילת קיבלה לנישואיה, זה עם הרקפות עוצרות הנשימה עליו – פוזר בין השידה למגירה. תחושת התעלות קלה אפפה אותנו – קסם קטן שעבר ונשאר לו על הקיר.



לאחר שמדדנו מספר לא מבוטל של שטיחים, שהספה הבז'ית לא חיבבה את נוכחותם ואף דאגה להפגין זאת, התמקמנו על שטיח המפ של שטיחי איתמר , שהביא שקט לעינינו ומגע נעים לרגלינו. אפילו הבז'ית לא מצאה שומדבר רע להגיד עליו. אחרי כל זה חילקנו את הבז'ית (שהיא במקור ספת רי"ש, התמונה של הספה המקורית בסוף הפוסט ) לשני חלקים, אחד עבר להתגורר לנצח בקליניקה של איילת , ואת השני השארנו בסלון. זרקנו עליו שמיכת פשתן טבעי בוורוד מעושן וקצת כריות. מישהו רואה כאן בז'?


עכשיו יכולנו לעבור בראש שקט לפינת האוכל. אז מה רצינו? שולחן גדול ומאפשר, שאין צורך לפתוח אותו. לאחר שעיינו בתמונות השראה יצרתי לאיילת שולחן בעל רגלי וינטאג' מקוריות (כולל החיבורים המוזהבים) אליהן חיברנו פלטת פורניר אלון בגודל של 1.60מ' על 1.00 מ' בגימור משופע ומעוגל. שולחן רחב, נח לאירוח של עד כ – 8 אנשים ללא שום התעסקות.

מעל השולחן מיקמנו את הצהובה היפה הזו, שדומות לה ניתן לראות היום בהרבה חנויות, אך כמוה יפות אין הרבה . צבע החלמון הצהוב – מקורי. כמו שמש קטנה מעל השולחן. הוספנו כיסאות ercol (תפסתם אותי, אני בקטע) שחודשו בסטודיו ונצבעו לבן עם גרבי עץ טבעי , ועוד שני כיסאות בעלי גב עגול שהתאימו כמו כפפה ואותרו בשוק הפשפשים. קינחנו בספסל של ביתילי שעליו ניתן להושיב בנחת 3 טוסיקים קטנים לפחות והיינו מרוצות. כיוון שקיר פינת האוכל ממוקם ממש מול הכניסה , הסכמנו שבשלב ב' של הפרוייקט נתקין עליו טפט ובכך נגדיר אותה סופית ונשדרג את חווית הכניסה לבית והאכילה.




בסוף פיזרנו בכל הבית צמחים וסוקולנטים מ"סוקולינה" שהשפיעה עלינו מהידע שלה כמו גם מכליה המופלאים וסוקלנטיה המיוחדים. וזה היה השלב האחרון – כמו סוכריות על העוגה וטא – דאם! הנה בית <3


אז מה למדנו מזה ילדים?

שאפשר כדאי וניתן לעצב דירה – שכורה ככל שתהיה, ואף לטפל במפגעיה האסטתיים והתשתיתיים השונים.

שכיף ומרגש לחדש רהיטים קיימים ולהתאים אותם לחלל חדש תוך חשיבה על צרכי הבית ועל החלומות הכמוסים בלב פנימה.

שמי שחשב.ה וכתב.ה את משל האבנים הגדולות היה כניראה איש.ה נבון.ה וידע.ה על מה הוא או היא מדבר.ת, בקיצור אחלה גבר.ת

וזהו ילדים, תם פרק נוסף בתוכניתינו "חיית וינטג' תעשי לי בית". נתראה בפרק הבא אשר (טיזר!) מצוי גם הוא כבר בשלבי הפקה.

היו שלום יקירים. מקווה שנעמתי לכם כפי שנעמתם לי.

ספקים:

מנורות: וינטג'ולי

שידת סלון, שולחן סלון: יניב פשפשים

סוקולנטים ועציצים: סוקולינה

שטיח: שטיחי איתמר

***

הספה והסלון לפני המפגש החזיתי עמי. היו ימים.


הרהיט הכחול לפני שהיה כחול ומשופץ:


החלון לפני שהועלם בתוך הקיר:



אז...כבר עשינו היכרות?
 

אני דיקלה, בעלת סטודיו חיית וינטאג' לעיצוב והלבשת הבית. הסטודיו מספק שירותי עיצוב והלבשה הכוללים חלוקה לחללים,  תאורה, טקסטיל, ריהוט, איתור וחידוש פריטי וינטאג' ועוד. 

בבלוג שלי אני כותבת על  עיצוב, מתעדת פרוייקטים שלי ובאופן כללי נהנית מהחיים. מוזמנים !

רוצה להרשם לניוזלטר שלי?

בואי, יהיה כיף!

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Pinterest Icon
  • Grey Instagram Icon