אז...כבר עשינו היכרות?
 

אני דיקלה, בעלת סטודיו חיית וינטאג' לעיצוב והלבשת הבית. הסטודיו מספק שירותי עיצוב והלבשה הכוללים חלוקה לחללים,  תאורה, טקסטיל, ריהוט, איתור וחידוש פריטי וינטאג' ועוד. 

בבלוג שלי אני כותבת על  עיצוב, מתעדת פרוייקטים שלי ובאופן כללי נהנית מהחיים. מוזמנים !

רוצה להרשם לניוזלטר שלי?

בואי, יהיה כיף!

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Pinterest Icon
  • Grey Instagram Icon

הבלוג

זה המקום בו אני חולקת אתכם פרוייקטים מצולמים של הסטודיו, פוסטים חדשים  וכל מה שקשור להום סטיילינג,  הום דקור ועיצוב. איזה כיף שבאתם.   

בחזרה לעתיד


על ירושות, אנטי ירושות, ואיך שהעבר והעתיד לפעמים מתחברים להם

לפני כעשור קנינו אני ובן זוגי את הדירה הראשונה שלנו, במרכז תל אביב. נכנסתי אליה ומיד ידעתי שהיא תהיה שלנו – הרצפות המצוירות, חלונות העץ והבית הכה תל-אביבי של תל אביב הלבנה. כשהמתווך אמר שהוא צריך לפנות את הדירה מכל החפצים, כיוון שכולם נשארים, נשמתי כמעט נעתקה.

מתברר שהגברת הקשישה שגרה שם ועברה אחר כבוד לבית אבות, איננה מעוניינת בהם, וכך גם כל שאר אנשי העולם. ואני? אני זכיתי באוסף בדי משי (הגברת היתה תופרת), ובשלל רהיטי וחפצי ווינטאג'.

מאז, הרבה מים עברו בנהר החיים, החפצים והרהיטים. חלק מהרהיטים התבלו, חלקם חולקו לחברים, וחלקם עדיין עמי. אבל בכל שהלכתי שמרתי את הירושה שקיבלתי מן הבית הזה ובעליו הקודמים – "ספר הבית":


זהו ספר שהופק בשנת 65' על ידי מי שכונו אז "מפעלי ידיעות אחרונות" ובא לשמש מורה נבוכים לכל הבאים (כלומר באות – הספר מנוסח כולו בלשון נקבה…) לעסוק במה שקוראים היום הלבשת בתים או הום סטיילינג.

אם תרצו – קטלוג איקאה של הסיקסטיז בישראל. ואכן, מסתבר שהוא היה כמעט בכל בית. התנ"ך לעיצוב הבית א-לה – ישראל של פעם.

ואני, שנולדתי עשור לאחר יציאת הספר, מסתכלת ומוצאת את הדי.אן.איי המקומי שלי שם בין הדפים. את מה שהיה פה לפניי, וגם הרבה אחרי שנולדתי, עד שהתפורר והפך להיות עבר גמור. ואז חזר לחיינו כדבר המגניב והנחשק ביותר – וינטאג'. אכן, מסתרי היקום והקיום.

לא מפתיע על כן, שחלק גדול מן התמונות יכול לככב במגזיני העיצוב העדכניים ביותר, ב-Pinterest ובדומיו:


הספר פותח בסקירה היסטורית של סגנונות הבנייה השונים בתל אביב, מתעכב על איקונות אדריכליות כגון מעונות העובדים ברחוב פרוג ובית העמודים הראשון בתכנונו של האדריכל ז. רכטר, ומשבח את סגנון הבנייה הנקי והמודרני שהתפתח בעיר.

לאחר מכן נידון הבית על כל הקשריו – צבעים וצבע, שטיחים, וילונות וטפטים, עם פרקים בעלי שמות היסטריים כגון "שווה צביון לביתך" (מאוד רלוונטי גם היום) ועם עצות זהב שגם היום אפשר לאמץ בשתי ידיים:

"יש ברצוני להדגיש שמסוכן יותר… להרבות ביחידות ריהוט מאשר להמעיט במספרן. יש איפוא להימנע מגדישת החדר ברהיטים ולנסות דווקא להשיג הרגשה של מרחב, המעשיר כשלעצמו את מראה הבית". כל מילה בסלע כבר אמרנו?

גם טרנדיים עכשוויים שקשורים ללבוש אפשר למצוא בספר, למשל טרנד האוברסייז לגברים:


או טרנד ההיפסטר הצעיר :


וכיוון שאמרנו שזה סוג של קטלוג של איקאה, גם "מדריך קניות" מצורף אליו, עם שפע פרסומות. זו במיוחד שבתה את ליבי:


הו תמימות מתוקה. טמבור הוותיקה מתגאה במבחר הצבעים שלה – 47 צבעים, מהם אין ספק ש"תוכל להרכיב את הצבעוניות המתאימה לביתך".

האמת – כשאני בוחרת צבע מהמניפה, לפעמים אני קצת מצטערת שלא נשארנו עם אותם 47. מה היה לנו רע?

* * *

אז עד כאן על ירושות, ומכאן על אנטי ירושה. מה זה אנטי ירושה? אם ירושה היא חפץ שההולכים לבלי שוב הותירו לנו, אז אנטי ירושה זה חפץ או חפצים שהמתים לוקחים איתם. אני רואה את הפרצוף התוהה שאתם עושים עכשיו, אז הנה הסברים:

הכל התחיל כשלפני מספר שנים הייתי בהונג קונג. בין כל הסיבובים, השווקים, המקדשים, וכל שאר הדברים שנמצאים ברחוב ההונג-קונגי נתקלתי לפתע בחנות כזאת:


ובחנות הזאת, ואת זה יכול לראות רק מי שנמצא שם פיזית, הכל עשוי מנייר, אבל ה כ ל.

אפשר למצוא שם למשל, חליפות (מנייר) כסף ומטילי זהב (מנייר) אייפד (כבר הבנתם) דרכון ואפילו, נעלי פשניסטה:


תכשיטים, כמובן, עשויים מנייר במלאכת מחשבת של חיקוי:


נשמטה לי הלסת מכל הצבעים, העיצובים, ואלפי הפריטים שגדשו את החנות הזאת. ואני, בתמימותי, חשבתי לרגע שזו חנות צעצועים. צעצועי נייר. הכל היה כל כך צבעוני, ארוז בניילונים מבהיקים ועטוף בסרטים.

כשהמוכרת הסבירה לי שאלו חפצים שנקנים כדי להיקבר עם המתים, כבר ממש נדהמתי. מסתבר שהסינים נוהגים להעניק למתיהם מה שהם מכנים "joss money" (שיבוש של המילים ghost money).

אלו הם כל הדברים שיקיריו של המת, חושבים שהוא היה רוצה לקחת איתו. (סיני שהוריו המבוגרים נקברים הסביר שלא יקנה להם ג'וס אייפד כי אין להם מושג איך להשתמש בו).

גם ייצוגים של בני אדם, לא רק עצמים, מועברים עם המתים ומלווים אותם במסעם לעולם הבא:


הבובות האלו, שבגדיהן גזורים מנייר פשוט, ופניהן מפוסלות מעיסת נייר מצויירת ביד, מצליחות במינימום אמצעים ומקסימום עדינות ליצור דימוי של אדם:


כל בובה כזו עשויה בעצם ממבנה פשוט של כפיסי עץ שמעניקים לה את צורתה ויכולת לעמוד. מה שמצחיק הוא שאם לא נוגעים בהן הן מחזיקות שנים, עם כל שבריריותן. שלי כבר סוגרות עשור.

ואצל הסינים, כמו אצל סינים, הם כבר הפכו את זה לפסטיבל שנקרא "הרוח הרעבה" בו הם מתפרעים עם אמנות הנייר כמו שרק הם יכולים:


והכל עשוי בטכניקת הכפיסים והנייר הפשוטה והגאונית הזו:


דוכן בדרך להצגה בפסטיבל:


כשהכנתי את הפוסט הזה, גיליתי שני דברים מעניינים. ראשית גיליתי, שבניגוד למה שהבנתי מהמוכרת בחנות, החפצים האלו אינם נקברים עם המתים, אלא נשרפים במהלך לווית המת.

הדבר השני שגיליתי הוא את האמן kurt tong. האמן הסיני הצעיר הזה, משתמש במורשת שלו כהשראה. הוא יצר חפצים מכל סוג ומין, כולם כמובן מנייר: כדורגל, ננו אייפד, מוצרי מזון מהיר, סט שיניים תותבות, מאוורר ועוד.

הוא יוצר מטריות נייר מושלמות תחת הכותרת "מה יקרה אם יירד גשם בגן עדן?" אחת לו ואחת לה:


באתר שלו, בנוסף לסדרות החפצים שהוא יצר, יש גם וידאו של כמה דקות שבו מצולם תהליך השריפה של החפצים האלו.

ורק כשהסתכלתי בסרטון הזה, ובהיתי באש המאכלת את הנייר, הבנתי לראשונה את המנהג הסיני הזה, שעד לאותו רגע היה רק קוריוז בעיני.

כי כשרואים את בובות הנייר והחפצים הצבעוניים מאבדים בהדרגה מצבעם, מצורתם, מנפחם – יש באמת איזו הבנה שהם עוברים לעולם ולמצב צבירה אחרים. כמו אלו שאנחנו נפרדים מהם.

ההבדלים בין תפישת המוות במערב לתפישת המוות בדתות המזרח כבר נדונו בהרחבה במיליוני מאמרים אנתרופולגיים, אבל אני חושבת שתמונה אחת של רכב לוויות כפי שהוא מוצע באתר חברת לוויות סינית, שווה אלף מאמרים:


אפשר גם לעזוב ברכב הזה :


בעוד הרבה שנים, כשאעזוב את הכדור הזה, בהחלט לא יהיה אכפת לי לצאת לדרכי ברכב הצבעוני הזה…

* * *

מי שיש לו ילדים קטנים, יודע שגם הגישה שלהם למוות שונה מאוד משלנו, המבוגרים.

לפני שבוע בת החמש הפרטית שלי התקרבה אליי, חיוך על פניה ודף נייר מקופל בין ידיה.

בת, פותחת את הנייר שמסתבר כציור מקופל: "אמא, זה בשבילך!"

אמא: "וואו, תודה מתוקה שלי, זה מאוד יפה!"

בת: "זה מזכרת בשבילך, לכשניפרד, כשאני כבר אהיה אמא בעצמי."

אמא: "גם כשאת תהיי אמא אנחנו לא ניפרד, בדיוק כמו שסבתא היא עדיין אמא שלי" (אמא: חיוך)

בת: "נכון. אבל כשתמותי אז ניפרד, נכון?"

אמא: "כנראה שכן…"

בת: "יופי, אז זה יהיה לך למזכרת ממני כשתמותי!" (בת: חיוך גדול גדול)