השבוע הזדמן לי ללכת לתערוכת הצילום של "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל, ועל אף שזו שנתה העשירית אף פעם לא ביקרתי בה. אני לא חובבת אקטואליה גדולה, עיתונות מבחינתי היא כלי נהדר שאני אוהבת אבל כאמור – לאו דוקא בהקשר אקטואלי , פוליטי, בטחוני וכאלו. בקיצור, תנו לי גלריה של "הארץ" ואני מסודרת.
ובכל זאת, התמונות האלו תפסו אותי, כמעט אחת אחת. כל אחת, בדרכה, פרצה את גבולות הפרדיגמה העיתונאית ועמדה בזכות עצמה. וואו.
כן, היו הרבה תמונות של חרדים, פלסטינים, חיילים, מתנחלים ושאר הקבוצות המובהקות שמאכלסות את ארצינו. אבל חלק מן התמונות הכילו שילובים בלתי אפשריים ומפתיעים – שבהם האובייקט יצא מן הקבוצה אותה הוא מייצג, ושם היה מבחינתי העניין האמיתי.
כמו התמונה של אוהד הכדורגל הצעיר הזה שיותר מכל הזכירה לי את "דוד" של מיכאלאנג'לו
או תמונות שצולמו במטע תפוחים בגולן לאחר סערה, מיליוני נקודות צהבהבות שיצרו צילום כמעט אימפרסיוניסטי
והתפוחים האדומים (מתוך אותה סדרה) שכמו פוזרו ביד רחבה, יוצרים רושם של ציור טבע דומם שופע במיוחד :
או התמונה הסוראליסטית הזאת, שצולמה במגרש הגרוטאות לבובות ענק ליד כפר סבא (ומי בכלל ידע שיש כזה מקום? בטח לא אני)
ולמקרה שתהיתם, זה דוד בן גוריון שבוהה בעוד זוג מפריח את השממה בישראל 2014.
והתמונה הזו, שכמו מזכירה את "סינימה פרדיסו" בתלבושותו הצבעונית והמצוחצחת של הילד, שצולמה במחנה פליטים בגדה :
ואם כבר עדות מקומית שלא מעידה על כל מה שכואב בישראל 2014, הנה תמונה לא טיפוסית לארצינו, שכמו נלקחה משדותיה שטופי השמש של שוודיה (או מדינה שוחרת שלום אחרת), כולה שלווה, אופטימיות וטוהר:
