***
ל"חנות" הגעתי כדי לראות את ההצגה של יעל רסולי, "Paper cut". החנות היא חלל קטן ברחוב העלייה בתל אביב, שמארח בעיקר הפקות תיאטרון חפצים. תיאטרון חפצים הוא השילוב המושלם בעיני בין סיפור כתוב היטב לבין חפצים מלאי אופי שיוצרים, ביחד עם המציג היחיד בדרך כלל, את המקסם הזה שנקרא הצגה.
רסולי היא כבר מציגה וותיקה ועם ההצגה שלה היא היתה כבר בדי הרבה מקומות בעולם, אבל אני ראיתי אותה בהומלנד שלה, בתל אביב.
יש משהו ייחודי בחלל של החנות – המיקום, הגודל (כלומר הקוטן – יש כ 35 מקומות), אבל לא רק. הקירות שחורים ודרמטיים, מערכת השמע מופתית, ואתה קרוב מאד למציג, אבל לא מספיק בשביל להרוג את הקסם.
יש איזו תחושה של הבנה וכבוד בין באי החנות, בעליה והמציגים בה. כל אחד נכנס, אומר שלום, ויש התרגשות קלה באוויר. יש איזו הרגשה שלמרות ההגדרות והז'אנרים – הכל יכול לקרות כאן.
ההצגה מספרת את סיפורה של רות, מזכירה מוקפדת עם חצאית עיפרון, שיער אסוף ומשקפיים, דיבור מאנפף ואנגלית אמריקאית. יותר משהיא מספרת את סיפורה היא מספרת על הפנטזיות והתשוקה הלוהטת שלה (הו!) לבוס שלה, ריצ'רד, בעל הקול העמוק שאותו כמובן מעולם איננו רואים.
בעוד אנו מלווים את רות במסע למימוש אהבתה היוקדת עם ריצ'רד (אין ספוילרים אצלי! לכו לראות (: ), יעל הופכת עיתונים וניירות לשורת רקדניות, לדמויות שמתחברות בפוטו מונטאז' לגוף שלה, לתפאורה מוקטנת של אתר נופש ומה לא.
בקיצור, היא הופכת נייר לזהב (:
את ההצגה היא מתחילה כשראשה עטור בסמל הזה, שלוקח אותנו מייד אל ההפקות הגדולות של אולפני MGM ולתקופה בה מתרחשת ההצגה:
דמויותיהם של שחקנים איקוניים מגלמים את ריצ'רד, כפי שהוא מככב בפנטזיות של רות בטכניקת פופ- אפ שוברת לב בדיוק שבה:
paper cut היא מסע בזמן בשני מובנים – מסע בזמן אל העבר, לתקופה בה מתרחשת ההצגה, בה נשים יותר חלמו מעשו, עבדו בעיקר כמזכירות והתלבשו בסטייל, והמסע שעובר הצופה בעקבות עלילותיה של רות.
הדמויות, מטלטלות בין אושר (הו ריצ'רד!) מציאות עגומה (משרד) והפרופורציות שמשתנות בגודלן כל העת (קצת כמו עליסה – אמרנו פלאות נכנסות לליבו של הצופה.
מצאתי את עצמי נחרדת למראה אשתו לשעבר של ריצ'רד, בעלת המבטא הצרפתי החלקלק (מרלן דיטריך מעולם לא נראתה שטנית כל כך) הנחושה להפריד בין רות לאהובה:
התפאורות בזעיר אנפין גם הן משתנות כל הזמן (יותר כיף מגוגל earth, תודו) :
וככל שמתקדמת ההצגה דמיון מתערב בבדיה, ולבסוף סוף ההצגה מגיע, ואני נשארת קצת, ויעל רסולי אוספת את כל חפציה היפים וחוזרת לחייה, והחנות חוזרת להיות חלל כזה שיכול להכיל הצגות, אנשים ופלאות.
***
בערך באותו זמן שראיתי את ההצגה גם עברתי במאז"ה 9 בתל אביב (בית הצעירים – אחד הבתים היפים בעירינו למי שעוד לא מכיר) ועל אחד מקירות גרמי המדרגות חיכו לי האיורים האלו, בגודל טבעי:
ואם עד עכשיו דיברנו על פלאות, אז האיורים של אור רוזנשטיין הזכירו לי אגדות, לאו דווקא את אלו של כריסטיאן אנדרסן, אלא יותר כאלו שהיא מחברת לעצמה:
שם הסדרה הוא "שלכת כוכבים", וכשקראתי לעומק את מקורות ההשראה ליצירתה, גיליתי שהיא נעשתה בהשראת ספרו הסמי אוטוביוגרפי של המשורר אלכסנדר פן, הנושא את אותו שם.
לא ברור לאיש, כמה מן האוטוביוגרפיה הומצאה ע"י פן וכמה ממנה אמיתי (ועל כך מספר הסרט "היה או לא היה") וכניראה שכבר לא נדע לבטח.
אגדה, דמיון, בדיה ואמת התערבבו להם גם כאן.
אני ידעתי שנפלתי קשה כשהתחלתי לדמיין את השועל עצום העיניים הזה מסתכל אלי מכל מיני קירות בבית…
פניתי לאור והיא מוכרת את איוריה בכל מיני פורמטים מעניינים. את הסדרה הזו (שתמונת הפתיחה של הפוסט היא חלק ממנה) ועבודות נוספות ומוצלחות תוכלו למצוא כאן .
***
ואם אנחנו כבר בקטע של פלאות, דמיונות ובדיות שמתערבבים להם , אני חייבת לפרגן ל"קפה ויפה" על הפוסט הבא ואומר רק בשתי מילים: עופו על זה . זה חלומי. אני יודעת שאתם עצלנים אז רק תמונה אחת לטעימה:
